המנעול הקדום ביותר שנמצא עד היום התגלה בחורבות ארמון חורסבאד, ליד נינווה העתיקה, בצפון עיראק של היום. לפי האנציקלופדיה בריטניקה ייתכן שגילו כארבעת אלפים שנה. הוא היה עשוי כולו עץ: בריח גדול שנעל את הדלת, ומעליו כמה יתדות עץ שנפלו לתוך חורים בבריח והחזיקו אותו במקום.
כדי לפתוח, הכניסו מפתח עץ גדול עם בליטות. הבליטות הרימו את היתדות בדיוק לגובה הנכון, והבריח השתחרר. בגלל השימוש הנרחב בו במצרים, המנעול הזה ידוע בשם "המנעול המצרי".
הרומאים מביאים את המתכת
הרומאים החליפו את העץ במתכת. המנעול עצמו היה בדרך כלל מברזל והמפתח לרוב מארד. בגלל זה, בחפירות ארכיאולוגיות מוצאים היום הרבה יותר מפתחות רומיים מאשר מנעולים. הם גם המציאו מנגנון חדש: בליטות סביב חור המנעול שחוסמות כל מפתח שאין בו חריצים מתאימים. במשך מאות שנים, הביטחון של המנעולים הסתמך בעיקר על השיטה הזו.
המהפכה התעשייתית
בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19 קמו באנגליה שני מנעולים שנחשבו בלתי ניתנים לפריצה: המנעול של ג'וזף בראמה משנת 1784, ומנעול ה"דטקטור" של ג'רמיה צ'אב, שנרשם כפטנט ב-1818. שניהם נפרצו בסופו של דבר בשנת 1851, אבל זה כבר סיפור בפני עצמו.
הצילינדר שנמצא בכל דלת
הקפיצה הבאה הגיעה מאמריקה. לינוס ייל הבן, בנו של יצרן מנעולים לבנקים, פיתח מנעול צילינדר קטן עם מנגנון של פינים ומפתח שטוח, וקיבל עליו פטנטים בשנות ה-60 של המאה ה-19. העיקרון שלו, פינים בגבהים שונים שרק המפתח הנכון מיישר, הוא בדיוק אותו עיקרון של המנעול המצרי, רק קטן ומדויק בהרבה. זה המנגנון שנמצא עד היום ברוב הצילינדרים בעולם.
ומה היום
הצילינדרים המוגנים של היום מוסיפים שכבות הגנה: פינים טלסקופיים, הגנה מפני קידוח ומפני שבירה, ומפתחות שאפשר לשכפל רק עם כרטיס. המנעולים החכמים כבר מאפשרים לפתוח בטביעת אצבע, בקוד או בטלפון, ולשלוח לאורח קוד זמני.
ובכל זאת, מאחורי רוב הדלתות עדיין עובד אותו רעיון בן ארבעת אלפים שנה: מפתח שמיישר פינים. מה שהשתנה הוא הדיוק, החומרים, והשאלה מי מתקין אותו ואיך.